הערפילאים: באר האלוהות / ברנדון סנדרסון

הערפילאים: באר האלוהות / ברנדון סנדרסון

הערפילאים: באר האלוהות / Mistborn: The Well of Ascension

ברנדון סנדרסון / Brandon Sanderson

4 כוכבים

ז'אנר פנטזיה אפית

מספר עמודים 718

הוצאה אופוס

פורמט Ebook

תחילת קריאה 4.4.2026

סיום קריאה 19.4.2026

ממש אהבתי את הספר הזה, אבל לדעתי הוא ספר אמצע קלאסי - הוא בדיוק המעבר מהספר הראשון לספר הבא אחריו.

בכמה מילים

הספר הראשון הוא עם הטייטל "מה קורה כשהנבל מנצח?" והספר הזה עם הטייטל "אוקי ניצחנו, מה עכשיו?"

"הערפילאים: באר האלוהות" זה הספר השני בסדרת הפנטזיה "הערפילאים".

(הסדרה כוללת 3 ספרים של "העידן הראשון" ועוד 4 ספרים של "העידן השני" - נכון לכתיבת שורות אלו).

זו סדרת הפנטזיה האפית הראשונה של ברנדון סנדרסון, וככזו היא עוקבת אחרי אירועים פוליטיים ברמת המאקרו וברמת המיקרו, המתקיימים כולם בעולם הנקרא סקרדיאל. 

בספר הזה, אנחנו כשנה אחרי אירועי הספר הקודם - 

במאקרו - הצוות מוצאת את עצמו מנהל עיר ומנסה להגשים את החלומות האוטופיים שהיו לכל אחד מהם. אבל תיאוריות לחוד ומציאות לחוד כי העיר עצמה מלאה בבעיות פנימיות - החל מהתנגשות מעמדות, מאבקי כוחות ועד להישרדות יומיומית בחודשי החורף הקרים. ומחוץ - צבא שלם מחכה, בכוונה לתקוף ולכבוש את העיר מידי השלטון החדש שלהם. 

ובנוסף להכל, מתחילים להתרחש מקרי מוות מוזרים מאוד ברחבי הממלכה, בלי אף מכנה משותף שאפשר להצביע עליו, אז איך מתגוננים מפני משהו כזה?

במיקרו - כל אחד מחברי הצוות מנסה למצוא את מקומו בסדר העולמי החדש שנוצר, אבל המשימה שהוטלה על כתפי כל אחד מהם גדולה בהרבה מכל מה שהם הכירו עד עכשיו. 

מערכת הקסמים של של האלומנטיקה ממשיכה ללוות אותנו וצדדים נוספים ונסתרים מתחילים להתגלות וההשלכות של הגילויים החדשים יכולים להשפיע על אירועים עולמיים ולתת להם יתרון במאבקי הכוחות החדשים שנוצרו בעולם.

מה חשבתי עליו

זה היה ספר עם מסע מטורף.

החל מהעמוד הראשון אנחנו מגלים שהחלום האוטופי מהספר הקודם עומד בפני מבחן, ומיד מתחילים המשחקים הפוליטיים, שמלווים לאורך כל הספר.

המשחקים האלה הם ממש לב הספר הזה והאמת שנהנתי מכל רגע - סנדרסון יוצר סיבוכים עמוקים, לא מרחם על אף צד ולא יוצר דרך קלה לפתור את כל המאבקים האלה, והתגלגלות האירועים היא על הצד הריאליסטי. כלומר, שום דבר לא נפתר רק כי מישהו בעל כוונות ממש טובות או כי מישהו נשא נאום ממש טוב - האדם מיסודו הוא "רע" ובעל אינטרסים אנוכיים, וזה בא לידי ביטוי בצורה נהדרת לאורך הספר.

ראיתי לא מעט ביקורות שאומרות שזה היה יותר מידי - אבל ידעתי למה אני נכנסת לפני שהתחלתי לקרוא, ובאמת שנהנתי.

בתוך ההתפתחויות האלו - אהבתי לחוות את ההתפתחות בדמות של אלאנד, ואני אפילו חושבת שהוא הדמות שעברה את ההתפתחות הטובה ביותר לאורך הספר.

מ"ילד" בעל חלומות אוטופיים, שבטוח שאם הוא למד מספיק, הוא יוכל להשפיע בצורה הטובה ביותר על המציאות - הוא מבין שהמרחק בין תיאוריה למציאות גדול מאוד, והוא לומד איך לשחק את המשחקים הפוליטיים, שהוא כל כך סולד מהם, ותוך כדי לשמור על העקרונות שלו, שמגדירים את מי שהוא. 

גם וין עברה תהליך התפתחות מעולה, והיא מציגה בצורה הטובה ביותר את התמה של הספר - אמון וביטחון עצמי, וזה בא לידי ביטוי גם ברגעי השיא שלה לאורך הספר: החל מרגעים בהם היא יוצאת מהצללים וחושפת את עצמה בפני אחרים ועד לרגעי קרב מדהימים.

בספר הקודם היו יחסית רגעים בודדים שראינו בהם כמה היא Badass, ופה זה מגיע לשיאים חדשים.

והכל כתוב בצורה כל כך מדהימה! סנדרסון פשוט יודע לכתוב תיאורי קרב בצורה מושלמת.

הטוויסטים של הספר תפסו אותי בהפתעה, ובדיעבד ממש מבינים כמה זה הגיוני, אבל תוך כדי קריאה זה ממש תופס בהפתעה. 

עכשיו לכמה נקודות שלא אהבתי:

1. זיין - הדמות שלו הייתה כל כך מעולה וחבל שלא נעשה בו יותר שימוש. הוא הכניס בעיה מאוד מיוחדת ואפשר היה לחקור עוד יותר את ההשלכות של המעשים שהוא יצר - לדעתי היה פה פוטנציאל שממש התפספס. 

2. זה הרגיש לי כמו ספר עם אוסף של דמויות משנה כי אף דמות לא בלטה בצורה משמעותית מספיק כדי שהיא תהיה דמות ראשית. וין היא כביכול הדמות הראשית, אבל ההתנהגות שלה היא של דמות משנה ואלאנד הוא דמות משנה עם התנהגות של דמות ראשית. 

אני מבינה שסנדרסון ניסה פה את סטייל הכתיבה הזה (שאגב, הוא עושה בצורה מדהימה בספרים של הגנזך) אבל זה לא היה 100% מבחינתי. 

3. הדבר שהכי שיגע אותי לאורך כל הספר זה חוסר תקשורת, שלעיתים הרגיש מאוד מלאכותי או כפוי. משהו חשוב קורה, דמות מגלה משהו או דואגת ממשהו, אבל היא מכריזה שזה "לא חשוב מספיק כדי להדאיג את השאר", אבל היא ממשיכה לדאוג מזה לאורך הספר, ורק בסוף היא חושפת את זה בפני אחרים - דברים מתחילים לקרות. 

כלומר, אירועים מסוימים קרו בשלב מסוים, רק כי דמות כזו או אחרת אמרה משהו. לא היה משהו אחר שמנע מהאירועים להתרחש בשלב מוקדם יותר. 

אני לא אוהבת את הטרופ הזה ונעשה בו שימוש מופרז לאורך הספר.

באופן כללי, ממש אהבתי את הספר ולגמרי נסחפתי עם הקריאה שלו, אבל זה בעיני ספר אמצע קלאסי, שיוצר מעבר מהספר הקודם (שהיה מדהים!) לקראת הספר הבא, אחרי שהוא יצר קליף האנגר מתאים.

האם אמליץ על הספר הזה? או אקרא אותו שוב?

הוא אמנם לא מושלם כמו הראשון, אבל הוא היה מעולה! בהחלט אמליץ להמשיך לקרוא אותו ולהעריך את הדרך שהוא עובר, כי הדרך מעולה (מסע לפני יעד?). אשמח גם לקרוא אותו שוב, כמובן. 

סקירת הספר:

אינסטגרם | טיקטוק